פרידה והסתגלות לגן הילדים

"בשעה טובה ומוצלחת השנה בני בן השנתיים ייצא בבוקר מביתנו לגן הילדים בפעם הראשונה. כזוג הורים לילד ראשון אנו מלאי התרגשות ויחד עם זאת חששות בנוגע להסתגלותו לגן" –  מידי שנה מובעות בפני חששות מעין אלו מפי הורים רבים.
היציאה הראשונה מן החממה של הבית אל מסגרת חינוכית כלשהי כגון: משפחתון, פעוטון או גן מהווה שינוי משמעותי ביותר הן בחיי הילד והן בחיי משפחתו. שינוי זה נתפש כמשבר לילד ולמשפחתו.  עצם הפרידה מהבית וכניסה למסגרת כלשהי, אפילו מצומצמת, מהווה משבר לילד ולהוריו.

במאמר זה אנסה להתמקד בקושי בו הילד נתון במעבר ממשפחה למסגרת חדשה, בקשיי ההסתגלות של הילד למסגרת חדשה, וכמו-כן אתן כלים העשויים לעזור לילד להתמודד עם המצב החדש.

ידוע לכולנו ומיותר לציין כי בגן, הילד לומד להשתלב בחברה, להסתגל לאחרים, לומד שיש מערכת היררכית, סדר יום, נהנה ממגוון רחב של ספרים ומשחקים, לומד לחקות ועוד. אך קודם לכן הוא עובר את חוויית הפרידה מהוריו והשארתו בגן, שזהו מקום זר עבורו. פרידה הינה חוויה קשה למבוגרים, על אחת כמה וכמה לילדים, שהרי להם עדיין אין את הכלים להתמודד עם פרידה ושהייה במקום זר. לכן, סביר להניח שנשמע בכי, נראה היצמדות להורה, חוסר רצון לעזוב את ההורה וכו'.

מדוע? כיון שילד בסביבות גיל שנה וחצי – שנתיים, שמגיע למסגרת כגון משפחתון, נפרד לא רק מהוריו אלא מכל הסביבה הקרובה והמוכרת לו. הילד נפרד מביתו, חדרו,צעצועיו וחש איבוד מסוים. בנוסף לכך, הילד חש מגע שונה ואחיזה שונה של הגננת ביחס לאחיזת הוריו, קולות רבים ושונים, ריחות אחרים, עוצמת רעש, המקום עצמו שונה וזר לו, יש הרבה ילדים ועוד.

רגעי הבכי הינם הרגעים הקשים ביותר לנו כהורים. רגעים המחזירים אותנו להתלבטות, האם עשינו את הצעד הנכון בכך ששלחנו את הילד לגן, בבחירת הגן וכו'. יש לקחת בחשבון שנושא הבכי הינו אינדיווידואלי. יש ילדים שיבכו יותר ויש שיבכו פחות. ניקח לדוגמא שני ילדים שנפלו וקיבלו מכה באותה עוצמה. כל אחד מהילדים יגיב אחרת. יתכן ששניהם יבכו אך משך הבכי של כל אחד מהם יהיה שונה, אחד יבהל יותר השני פחות מעצם הנפילה וכו'. אותו הדבר קורה בימים הראשונים בגן. חלק מהילדים מבוהל יותר חלקם פחות. חלק קולט את עניין הפרידה וההישארות בגן ביום הראשון, חלק

קולט זאת לאחר יומיים שלושה ואז מתחיל הבכי וההיצמדות להורה שנמשכת בין יומיים לשבועיים-שלושה ואף מעט יותר.

אך אנו כהורים לאחר שהגענו להחלטה לשלוח את הילד לגן, סקרנו גני ילדים ובחרנו גן, עלינו להיות שלמים עם ההחלטה לשלוח את הילד לגן, בבחירת הגן והגננת וכן לסמוך על הילד שיסתדר יפה בגן. כל רגשות האשם מיותרים במקרה זה ומקשים על הילד ועל ההורה.

ברגע שההורים חוששים שהילד לא יסתגל לגן ומרחמים עליו וכו' הילד קולט רגשות אלו באופן אוטומטי ומתחיל לבכות, ובצדק !! זאת כיון שהילד מרגיש לא בטוח, תחושה שההורה העביר לו ללא מילים בכלל. לכן עלינו כהורים להיות נקיים מרגשות אשם ולהרגיש טוב עם ההחלטה שהגענו אליה לשלוח את הילד

לגן ובבחירת הגן והגננת.

כפי שציינתי לעיל, לכל ילד קצב הסתגלות אינדיווידואלי. יחד עם זאת עלינו כהורים לשתף פעולה עם הגננת. יש גננות שדוגלות בשיטה של שהות ההורה בגן יומיים-שלושה ואז ניתוק מוחלט עד לשעת החזרה מהגן. יש גננות שמגלות גמישות בנושא זה בהתאם לילד.

לדעתי רצוי שלאחר שלושה-ארבעה ימים ההורה כבר לא יבלה בגן, דבר שמקשה על הסתגלותו של הילד ושאר ילדי הגן וכן מקשה על הגננת. רצוי מאד לשתף פעולה עם הגננת וכשהגננת מבקשת לעזוב את הגן, לעשות זאת. יש לתת אמון בגננת שהיא תסתדר עם הילד גם אם כל ילדי הגן עדיין בוכים. יש אמהות הנשארות מחוץ לכותלי הגן עד שהן שומעות שהילד נרגע – אין פסול בכך אך יש להימנע מהצצות שכן כשהילדים מגלים הורה בפתח הם פורצים שוב בבכי, דבר נוסף שעלול לעכב את ההסתגלות.

בנוסף למה שנאמר עד כה חשוב מאוד כשמביאים את הילד לגן לשהות איתו כארבע-חמש דקות, לאפשר לו לשתף אותנו בפינות הגן, להסב את תשומת לבו לדברים שונים בגן ואז לומר לו "שלום", רובנו ממהרים מאוד להגיע בבוקר לעבודה אך בכל זאת לא כדאי לוותר על שהייה של מספר דקות בגן, דבר שמביא לפרידה רכה ונעימה יותר הן להורה והן לילד. לילד ניתן תחושה טובה של איכפתיות ולא של נטישה בגן. לא פחות חשוב רגע הפרידה עצמו ואמירת השלום, למרות שהרבה ילדים מתחילים לבכות דווקא כשאומרים להם שלום.

ברגע שנעלמים לילד כשהוא עסוק בדברים אחרים, הדבר נותן לו תחושת חוסר בטחון, חוסר אמון ותחושה של נטישה. לכן, חובה עלינו לומר "שלום" לילד ולהיפרד. ברגע שאמרנו שלום לא לחזור

שוב ושוב ולצפות שהילד יירגע, סביר להניח שיירגע מספר רגעים לאחר עזיבתנו.

לדעתי הגיל המתאים לשלוח ילד לגן הוא סביב גיל שנתיים, גיל בו הילד קיבל מספיק חום ובטחון מהוריו. יחד עם זאת יש להתחשב בתנאים כלליים ובאילוצים לדוגמא: ניסיון מר עם מטפלות או תחושה אישית של ההורים שהילד זקוק ליציאה מהבית, כמובן בתנאי שתמצא לו מסגרת שנראית להורים טובה

מאוד לילד. במקרים אלו ניתן לשלוח ילד לגן גם לפני גיל שנתיים, בסביבות גיל שנה וחצי. שוב, רק בתנאי שההורה שלם עם החלטתו ומאמין שזהו הפתרון הטוב ביותר עבור ילדו.

לסיכום: על ההורה להיות שלם עם עצמו בהחלטה לשלוח את ילדו לגן, בבחירת הגן והגננת וכן לסמוך על הילד שיסתדר יפה בגן. יש לזכור שהסתגלות הינה תהליך וכל תהליך דורש זמן. ברגע שזה מה שחושב ההורה

ומאמין בזה, הדבר מועבר באופן אוטומטי לילד והלב מקבל תחושה טובה ובטוחה. ברגע שההורה מהסס הוא מעביר תחושה של חוסר-בטחון לילד ואז הילד מביע זאת בבכי וחוסר הסתגלות.

זכרו היטב כי תהליך הפרידה וההסתגלות איננו קל, אך יחד עם זאת ככל שנהיה שלמים עם החלטתנו להכניס את הילד למסגרת ונהיה משוכנעים שאותה מסגרת אכן טובה ומתאימה לילד ונסמוך על הילד ועל הגננת, הרי שתהליך ההסתגלות יהיה קל יותר.

ד"ר נאוה וולפסון, מומחית לחינוך והתפתחות ילדים ולהדרכת הורים

המאמר פורסם בירחון "הורים וילדים"

כל הזכויות שמורות