פשוט רגיש מדי

"מתן בני בן הארבע הוא ילד מקסים, בן שלישי במשפחתנו. בניגוד לאחיו הגדולים הוא לא נותן לי לחבק אותו, הוא לא נותן לי לקצוץ לו ציפורניים" כך מתארת נטע, אמו של מתן, את בנה. היא מוסיפה ואומרת: "אחר הצהרים כשאנחנו יורדים למגרש המשחקים, כל הילדים משחקים ונהנים בתוך ארגז החול, רק מתן יושב לידי על הספסל בחוסר שקט. מדי פעם, אני קונה לו סט כלים חדש לארגז החול, בתקווה שהפעם הכלים החדשים ימשכו אותו לשחק בחול, אבל מתאכזבת בכל פעם מחדש.
כשאנחנו עושים פיקניק על הדשא בפארק עם כל החברים וילדיהם, הוא בורח מהדשא…"

התנהגויות שונות כגון אלו אצל ילדים, עשויות להצביע על תופעות הנקראות "רגישות יתר" ו"תת רגישות". כיום משתמשים גם במינוחים  "תגובתיות יתר" ו"תת תגובתיות" וגם במינוח  הכולל "הפרעה בויסות חושי". כל המונחים מתייחסים לעוצמות הגירוי.

מהי "רגישות יתר"?

רגישות יתר מתארת מצב שבו הילד מגיב במתח או בחרדה לגירויים הנחשבים בלתי-חזקים. במילים אחרות, הילד קולט מידע חושי שנחשב לרגיל ושכיח, באופן חזק וקיצוני.

כך למשל, ליטוף עלול להיקלט אצל הילד ככאב, קולות נמוכים עלולים להישמע לילד בעל רגישות יתר כרעש גדול. קול של מכוניות נוסעות, ישמע לו כקול משאיות וכו'.

עיסוק בחומרים כמו בצק, צבעי אצבעות או הדבקה יגרמו לילד כזה אי-נוחות והוא ימנע מפעילויות כאלו. בגילאים צעירים ישנה חשיבות להתנסות, למגע ולמשחק בחומרים שונים. הדבר תורם להתפתחות הילד. מעבר לחשיבות שבמגע וההתנסויות בחומרים שונים, אחת הבעיות היא שכשילד בעל רגישות יתר מתבקש להדביק במסגרת הגן, הוא ימנע מפעילות זו, בזמן שחבריו לקבוצה נמצאים בשיא החדווה וההנאה של העשייה; מדביקים, יוצרים וכל אחד מתגאה ביצירתו. מצב כזה עלול לפגוע במצב-רוחו ובדימוי העצמי של הילד. הדבר עלול אף להביא לקושי חברתי הנלווה לקושי החושי. קושי נלווה נוסף יכול להיות קושי מוטורי, הן במוטוריקה הגסה והן במוטוריקה העדינה שמתפתחות גם על ידי מגע ועבודה עם חומרים שונים. בנוסף לכך, קיים גם קושי ברמה המשפחתית: בדרך כלל חיבוק מרגיע ילד בשעת בכי, אך ילד עם רגישות יתר, קשה להרגיע דרך החיבוק שכן החיבוק העדין יתקבל כמגע חזק ובלתי נעים.

תופעה זו עלולה גם להקשות על הילד להסתגל לחברה ולסביבתו.

לעומת זאת ישנם ילדים הסובלים מ"תת רגישות".

מהי "תת רגישות?"

תופעה זו קיימת כאשר הילד קולט בעוצמה חלשה גירויים חזקים, וכמעט ואינו מרגיש את עוצמת הגירוי. במילים אחרות, קבלת המידע החושי נעשית באופן חלש. במקרה כזה, ליטוף כמעט שלא יורגש. ילדים כאלו יקפצו וינועו בחוזקה כדי לחוש את המגע. בנוסף על כך, ילדים בעלי תת רגישות עלולים לא להתייחס כלל למצבים שונים, מסוכנים בחלקם. הם למשל לא יבכו כשהם יקבלו מכה או יגעו במשהו חם.

אחת הסכנות הנובעות מתת רגישות היא שכאשר ילד יקבל מכה או כוויה, הוא לא ירגיש ועלול לא לקבל טיפול מתאים. כמו כן, ילד כזה עלול לסכן את עצמו כדי לחוש דברים. הוא יקפוץ למשל ממקום גבוה כדי לחוש את עוצמת המגע. אותו ילד יקפוץ גם על חבריו, מבלי להבין שזה מכאיב להם. גם מצב כזה עלול להביא לקושי חברתי נלווה, כיוון שילדים לא ירצו לשחק איתו.

התופעה של תת רגישות עלולה גם היא להקשות על הילד להסתגל לסביבה בכלל ולחברה בפרט.

גב' שרון שני גונן, מרפאה בעיסוק, מומחית לבעיות ויסות ב"חושים", מוסיפה שלילד עם ליקוי בויסות חושי אין חוויה רציפה ועקבית בעולם. הילד קולט שלפעמים המגע המלטף של אמא נעים לו ולפעמים אותו מגע מכאיב לו. הילד מסיק מהתנסויותיו שישנם דברים מאוד לא נעימים בעולם והוא עסוק באופן קבוע  בהשרדות. יש לזכור שכל ילד מגיב לגירוי בדרך שונה כדי לשרוד. אותו ילד עם קושי בויסות חושי, יסבול מגירויים שהסביבה רואה אותם כסבירים ונעימים. רוב התינוקות נהנים מעיסוי או מעירסול, אך ישנם ילדים שהגירוי מהעיסוי או מהערסול ייתפס אצלם לפעמים ככואב. ילדים כאלו ינסו לדחות את הגירוי. ברב המקרים הילד לא ירצה לקבל מאימו חיבוק או נשיקה ואז האם תרגיש מדי פעם פגועה וכעוסה.

לדברי גב' יעל מחניימי, מטפלת בשיטת אלבאום, כל חוש בגוף האדם עלול להימצא במצב של רגישות יתר או תת רגישות ובכך לגרום לאי יציבות במערכת הגופנית בכללותה. ההסבר הרווח לכך הינו שבסיטואציות מסוימות, אנשים בעלי רגישות יתר אינם יכולים לווסת את החושים ולהסתגל לגורם מפריע. בנסיבות כאלו, החוש נמצא במצב של היפר-קליטה – החוש  קולט בעוצמה רבה מדי תכונות מסוימות ואינו יכול להחליש את עוצמת הקליטה. לכן מתקיים צורך בפינוי משאבים רבים לחסימת הקליטה החזקה. כיוון שחלק מהאמצעים העומדים לרשות הילד מתבזבזים בחסימה, במקום בניתוח וסידור נתונים, ומכיוון שקליטה מוגברת גורמת להפניית רוב הקשב למערכת הקולטת, רגישות יתר גורמת למעשה להפרעות תפקודיות רבות, ביניהן הפרעות קשב וריכוז וכן קשיי למידה.

לדברי גב' מחניימי, ילד שיש לו תת רגישות חושית בשמיעה, יתאמץ לשמוע, ולעיתים כשמדברים אליו הוא לא ישמע. לעומתו, ילד עם רגישות יתר שמיעתית, יכסה את אוזניו כשיש רעש סביבו, רעש חיצוני יפריע לו להתרכז, כך גם חברו לכתה שמדפדף במחברת יוציא אותו מהריכוז.

ילד עם תת רגישות במערכת הראיה, ירבה להסתובב ויחפש גירוי ויזואלי כדי שעיניו יעבדו. לעומת זאת, ילד עם רגישות יתר, ירצה לכסות את עיניו וסוגי אור שונים יפריעו לו.

עינת, אמא של שיר בת השש, סיפרה שבכל בוקר, כשהעירה את שיר ופתחה את התריס בחדרה, שיר בכתה ולא רצתה ללכת לבית הספר. כשהתבקשה האם להקשיב לילדה, הבינה שהילדה מבקשת שיעירו אותה ללא הדלקת האור בחדרה או פתיחת התריס. חשוב מאוד להקשיב לילד! ברגע שהאם הקשיבה לילדה, הוקל הן לאם והן לילדה, הבקרים הפכו לנעימים ורגועים יותר.

בתחום הטעם והריח, הרי שילד עם חוסר רגישות יחפש טעם וריח חזקים, בעוד שעבור ילד עם רגישות יתר – כל ריח ולו החלש ביותר עלול לגרום לו לכאב ראש, בחילה, סחרחורת ועוד. ריח סנדויץ הטונה של חברו לכתה או ריח הבושם של המורה יפריעו לו להתרכז בכתה.

בנוגע לחוש המישוש, במידה והעור נמצא במצב של רגישות יתר או תת רגישות למגע, התפקוד משתבש. הסימנים המתלווים לרגישות יתר למגע הינם רבים ומגוונים: מפריעים לילד סוגי בדים שונים, תויות הבגדים או תפרי הבגדים. הילד לא אוהב נשיקות, לא אוהב מגע ולא אוהב להיות במקום עם קהל רב, לא אוהב כשנוגעים בו מאחור ועוד.

עידן בכתה ב' למשל, רגיש למגע. הוא מעדיף לצייר קו באמצע השולחן כדי להפריד בינו לבין החבר היושב לידו, אחרת לא יוכל ללמוד ולהתרכז. זוהי דרכו להמנע ממגע בזמן השעור כדי לשמור על ריכוז.

לרגישות יתר מתלווים סימנים נוספים אשר לרוב אינם מאובחנים, כגון: רגישות רבה במיוחד למצבם הרגשי של אנשים הנמצאים בסביבה הקרובה. ילד הסובל מרגישות יתר מסוג זה הינו כעין ספוג אנושי למצבם הרגשי של אנשים בסביבתו, מוסיפה גב' מנחיימי. ילד כזה מרגיש את הכעס, העצבות או החרדה של האדם הנמצא בסביבתו ללא מילים ודבר זה מאוד מפריע לו לתיפקוד.

תת רגישות לעומת זאת, מאופיינת בחוסר שקט. לסובלים מתופעה זו יש צורך בגירוי מוגבר של החושים,  ולכן לילד כזה יהיה צורך לגעת בכל דבר, הנגיעה שלו בחפצים תהיה לרוב באופן חזק ומגושם.

יש לציין בהקשר זה, שהרבה פעמים אלימות מהווה סימפטום של קושי בוויסות תחושתי, הן של רגישות יתר והן של תת רגישות. כך נוכל לראות ילד שיש לו רגישות יתר למגע המפחד מפלישה למרחב שלו ונוקט במעשה תוקפני, שלא במתכוון. לעומתו, ילד שיש לו תת רגישות למגע, ירבה להתחכך עם ילדים משום שירצה לחוש את המגע.

אלה הן רק חלק מהדוגמאות הרבות הגורמות לקשיי למידה ותפקוד.

חשוב מאוד שההורים ידעו, שניתן לתת לילדים כלים להתמודדות, לשיפור התפקוד, ההרגשה הכללית ולצורך תהליך לימוד תקין.

על כך מעידים הוריו של  אביב בן החמש. לדבריהם: "כמעט בכל מפגש עם הגננת, הגננת דיווחה שמאוד קשה לה עם אביב. הוא נוהג להרביץ לילדים בגן, הוא מחבק אותם בחוזקה, יושב עליהם, ואז כמובן מתפתחות מריבות בינו לבין הילדים. בפעילויות יצירה אינו מוכן לשבת…  לאחר הרבה התלבטויות, החלטנו לפנות לייעוץ. חשבנו שאביב סובל מבעיית קשב וריכוז ובנוסף לכך, רצינו לטפל בבעייה החברתית שלו. לאחר בירור עם מרפאה בעיסוק, הבנו שהבעיות נובעות בעצם מקושי בויסות חושי. אביב קיבל טיפול אצל מרפאה בעיסוק ולאחר מספר חודשים קיבלנו ילד אחר. פתאום הגננת מראה לנו יצירות שלו, המריבות עם הילדים פחתו בצורה ניכרת וכולנו היום מאושרים יותר".

איך אנו כהורים יכולים לדעת שהילד אכן סובל מקושי בויסות חושי? האם כל ילד שלא אוהב חול, דשא, דבק או חיבוק סובל מקושי בויסות חושי?

התשובה היא לא!

לדברי הגב' שני גונן, במידה וילד אכן יוצר גירויים חזקים כגון התחככות בחפצים ובאנשים, לא מרגיש כאב, או לעומת זאת לא יכול להתמודד עם גירויים שנחשבים לפשוטים כמו ריחות, קולות, מגע וכן הלאה, מומלץ לבדוק זאת.

הגב' מחניימי מוסיפה כי אחד הסימנים לקושי בויסות החושי הוא כשרואים שלילד יש קושי תפקודי, כשהילד נמנע מפעילות חברתית, ממגע בחומרים שונים וכו'.

האם הליקוי בויסות החושי חולף עם הגיל?

הליקוי אינו חולף עם הגיל אלא משנה את צורתו, מעידה הגב' שני גונן. ילד בגן שלא יכול לשאת מצב שילדים יגעו בו (מצבים אלו שכיחים בגן), יתכן וירביץ. אותו ילד כמבוגר יעדיף להתבודד ויימנע מלהגיע למקומות הומי אדם.

מה קורה אם הקושי בויסות חושי לא מטופל?

מעבר לסבל שהילד חווה ביומיום, הוא נפגע מבחינה מוטורית, רגשית, חברתית וקוגניטיבית, כיוון שהוא נמנע מהתנסויות שונות, והרי ילד לומד דרך ההתנסויות.

גב' שני גונן מעידה כי בגיל מבוגר יותר יכולת הבחירה של הילד מצטמצמת ולא בגלל כישוריו, אלא בגלל קושי שלא טופל. ההתייחסות לרגישויות צריכה להיות אינדיווידואלית. יתכן שאדם אחד לא יוכל לעבוד עם אנשים כי קולותיהם מפריעים לו, בעוד שאחר לא יוכל לעבוד במשרד ואדם שלישי יסבול מסחרחורות עקב גירוי של ריח ואז התפוקות שלו יפגעו, וכן הלאה.

האם יש קשר בין קושי בויסות חושי לבעיית קשב וריכוז?

לילד הסובל מבעיית קשב וריכוז קשה לדכא גירויים ולכן כל גירוי, ולו הקטן ביותר, נתפש באותה עוצמה. דבר זה יוצר עומס אדיר על הילד ועומס הגירויים מסיח את דעתו, אומרת הגב' שני גונן. קיימים מקרים בהם קושי בויסות חושי יוצר תסמינים דומים לאלו של בעיית קשב וריכוז. במקרים אלו טיפול בויסות החושי אולי יפתור את בעיית הקשב וריכוז.

יש לזכור עם זאת שלא תמיד בעיית קשב וריכוז נובעת  מבעיית ויסות חושי ולהיפך – לא כל ילד עם קושי בויסות חושי יסבול מבעיית קשב וריכוז.

מהם ההשלכות של קושי בויסות החושי על הילד?

לדברי הגב' שני גונן, ישנן מספר השלכות והן:

מבחינה רגשית – הילד חש חוסר בטחון כלפי גופו, כלפי העולם המאיים, קשה לו לבנות קשר ראשוני עם הוריו, קשר עם המשפחה המורחבת ובהמשך קשרים חברתיים. מבחינה חברתית – הילד לא פנוי להתעסקות חברתית. הילד עסוק מאוד בצרכיו הפיזיים. לעיתים הוא יחפש מגע ואז הוא יחטוף כדור או משחק מחבריו כדי שירביצו לו וכך יקבל את המגע.

בחיי היומיום – לילד כזה יהיו בדרך כלל קשיים סביב אכילה, רחצה, לבוש (תויות או תפרים של בגדים יפריעו לו), שהייה במקום עם הרבה אנשים תפריע לו, לעיתים הוא יחוש כאב חזק ולעיתים לא ירגיש כאב כלל, ועוד.

מאיזה גיל ניתן לאבחן קושי בויסות החושי?

קושי בויסות חושי ניתן לגלות מגיל צעיר מאוד. במקרים קיצוניים אפילו בגיל חצי שנה.

בדרך כלל בגיל כה צעיר, ההורים מקבלים הדרכה והם נמצאים במעקב יחד עם הילד.

מי יכול לאבחן ולטפל בקושי בויסות חושי?

בעית ויסות מטופלת על-ידי מרפאים בעיסוק המומחים לבעיות ויסות או על ידי מומחים לטיפול בשיטות משלימות. מומלץ לבדוק מהי גישתו של המטפל? מה המטפל יכול להציע לנו בטיפול? ואיך הוא רואה את הטיפול?

יש לפנות לרופא ילדים או לרופא משפחה לקבלת הפניה לריפוי בעיסוק.

קיימות מספר שיטות לטיפול בקושי בויסות חושי:

"שיטת אינטגרציה חושית" ((SI

שיטה זו מאפשרת לילד להתנסות בגירויים של חושים שונים, כדי לווסת את מערכת התחושה. בשיטה זו מרבים להשתמש בנדנדות. בריכות כדורים, יצירות וכו'. כמובן שהעבודה עם הילד תעשה על פי התמונה הכוללת שתתקבל משיחה עם ההורים, משאלון שההורים ימלאו ומהתרשמות המטפל מהילד.

"שיטת חושים"

שיטה זו כוללת התערבות בתוך הסביבה הטבעית של הילד ובניית תוכנית המתאימה לילד ולסביבתו, כך מתארת הגב' שני גונן. חשוב שאיש המקצוע שמטפל בילד יראה את תפקודו בגן, בבית הספר ובבית ולא רק בקליניקה. ההתערבות צריכה להיות של המטפל, ההורה ומערכת החינוך. כך למשל, המטפל יוכל להמליץ למורה היכן להושיב את הילד בכתה, כדי שיספוג פחות גירויים ויוכל להתרכז. השיטות העיקריות בהן משתמשים ב"שיטת חושים" הן:

  • דיאטה סנסורית – השיטה מותאמת ו"תפורה" לצורכי הילד ומשפחתו.
  • שיטת וילברגר ("ההברשות") – שימוש במגע לחץ. יש לציין, שרק מי שמומחה בשיטה זו יכול להשתמש בה, אחרת עלול להגרם נזק לילד.
  • שיטת M.O.R.E – ויסות דרך איזור הפה.

יש לקחת בחשבון שליקוי בויסות תחושתי קיים פעמים רבות בנוסף לקשיים תפקודיים נילווים אחרים כמו, קושי רגשי, קושי שפתי ועוד. ביישום של "שיטת החושים", חשוב להתערב קודם כל בקושי התחושתי ולבנות תוכנית מערכתית תפקודית בסביבה הטבעית של הילד. חלק מתפקיד המטפל הוא ללמד את הילד לווסת את עצמו, ללמד את הסביבה לעזור לילד ובסופו של דבר, לדאוג שהילד יהיה עצמאי ושהסביבה תאפשר לו להיות עצמאי. במקרה למשל של ילד הנמנע מלאכול אוכל מוצק והוריו מרסקים לו את האוכל עד גיל מאוחר, יוצר מצב זה מוזרות אצל הילד ובמשך הזמן יהיה לילד קשה להשתלב גם חברתית. אותו ילד יתקשה בטיול כתתי או ביציאה עם חבריו לאכול פיצה, המבורגר או כל דבר אחר שאינו מרוסק. יש לזכור שבתהליך ההתערבות חשוב מאוד התיווך. כדי שילד יווסת את עצמו, הוא חייב להבין מה הוא מרגיש בגופו ולהסביר לסביבה. ההורים שמווסתים את הילד אומנם עוזרים לו, אך הילד יוצר תלות בהם. מטרת ההתערבות היא, שבסופו של דבר הילד יווסת את עצמו לבד.

שיטת אלבאום

שיטת אלבאום היא שיטה לטיפול משלים בקשיי תפקוד ולמידה, בעיות קשב וריכוז, תנועתיות-יתר ועוד.לדברי הגב' מחניימי, נמצא שלילדים הסובלים מלקויות למידה, קיימות הפרעות גופניות שכיחות. לדוגמא, רגישות יתר או תת-רגישות במערכות חושיות הגורמות לעיוות המסר החושי ועוד.

התוכנית הטיפולית לוויסות החושים בשיטת אלבאום מטפלת במקורות הגופניים של קשיי התפקוד באמצעות תרגול גופני. תירגול זה כולל שילוב של תרגילים קואורדינטיביים ברמות שונות, גישה למגע כצורך התפתחותי ועיסוי ככלי לשחרור שרירים וביטוי רגשי. כל זאת במקביל למתן לגיטימציה לתחושות ולרגשות העולים בזמן העבודה הגופנית.

גב' מחניימי, מציינת כי הפעילות כוללת עיסויים לטשטוש הרגישות העורית ולהגברת התחושה העמוקה, כמו גם חשיפה מבוקרת לגירויים כגון ריחות, רעש ואור בשילוב טכניקות הרפיה, נשימה מודעת, דמיון מודרך, תנועה ותרגול פיזי, שכן עבודה עם מגע בשילוב של תירגול גופני מניבה תוצאות טובות. התוכנית מותאמת לכל אחד על פי צרכיו האישיים.

המטפל נמצא בקשר עם ההורה, עם בית הספר ואף נותן להם כלים להתמודדות עם הקושי של הילד הן בבית והן בבית הספר.

הטיפול בשיטה זו מיועד לילדים מגיל  5 ומעלה.

לסיום אתן מספר המלצות לפעילות בבית, שאינה במקום טיפול:

  • יש להבין את מקור הקושי של הילד ולהאמין לילד שאינו עושה דוקא. עלינו לכבד את הילד ולקבלו כאדם בעל צרכים ייחודיים. כך למשל יש לכבד ילד שלא אוהב לגעת בקרטון ולא ללחוץ עליו לגעת בו. גם במקרה שילד רגיש לריח שיש במחלקת הדגים בסופרמרקט, יש לכבדו ולדאוג שלא יכנס לשם.
  • למגע מקום משמעותי ביצירת קשר עם הסביבה (הורים, אחים, חברים ועוד). גב' מחניימי מציינת כי מומלץ עיסוי מידי ערב לפני השינה. עיסוי ברמת העור הנותן מגע ברור ומלא, מעין פיסול הגוף. קרצוף העור במקלחת בספוג או ליפה גם הוא תורם להרגעת העור ובונה תחושה שלמה יותר של גבולות הגוף.
  • חשוב להפגיש את הילד ללא לחץ עם חומרים שונים כגון: בצק, פסטלינה, דבק, סוגים שונים של ניירות, צבעי גואש, צבעי אצבעות, קצף גילוח, קצפת, חול ועוד. לילד שלא אוהב ללכלך את ידיו, ניתן להציע להכין ביחד איתו כדורי שוקולד או עוגת ביסקוויטים; יתכן שההנאה מליקוק העיסה יעודד אותו לגעת בחומר.
  • יש לזכור כי ישנם ילדים שנרתעים ממגע בחומר מסויים כדוגמת חול, דשא, בצק וכו' אולם לאחר מספר התנסויות הם נוגעים בחומר ואף נהנים ממנו. ילד שלא רוצה לגעת בחומר מסויים, אין צורך וללחוץ עליו, אך יש להמשיך ולאפשר לו להתנסות בחומר בקצב שלו.
  • מומלץ לשחק עם הילד תוך שימוש באיברים נגדיים טוענת גב' מחניימי. כך לדוגמא, לשחק איתו תוך כדי זחילה אינדיאנית, טיפוס, משיכת חבל, זריקה למטרה, קפיצות בהצלבה ועוד.
  • יש לאפשר לילד להפעיל שרירים בכוח באופן סטטי או כנגד עצמים, טוענת גב' מחניימי. לדוגמא: לחיצות על כדור גמיש, משחקים באטבים, סחיטת מיץ תפוזים וכו'.
  • במקרים מסויימים יש לשאול את הילד: האם הוא רוצה שנקנח לו את האף, שנשטוף לו פנים, או שהוא מעדיף לעשות זאת לבד. כמובן שצריך לכבד את רצונו.
  • במקרה של ילד בעל רגישות יתר למגע, חשוב להכין את הילד לפני נגיעה בו ולתת לו מעין התרעה, למשל, "אני רוצה לחבק אותך" וכן להקפיד לגעת בו בהדרגה ולא באופן פתאומי ובלתי צפוי.
  • במידה והילד נמצא בטיפול, חשוב ביותר שיתוף הפעולה של ההורים עם המטפל מכל הבחינות, כולל התירגול בבית.

ד"ר נאוה וולפסון, מומחית לחינוך והתפתחות ילדים ולהדרכת הורים

המאמר פורסם בירחון "הורים וילדים"

כל הזכויות שמורות